נימוקי גזר דין בתיק ע"מ 1050/07

הנאשם, יליד 1988, הורשע על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן כמפורט בהכרעת הדין בשתי עבירות שעניינן ייצור חפץ נפיץ וזריקת חפץ נפיץ.

הנאשם, בחודש יולי 2006, במ.פ עמארי, יחד עם חמישה אחרים (להלן: החוליה), ייצר מספר מטעני צינור לתוכם הכניס אבקת שריפה. מספר ימים לאחר מכן, הציע חבר חולייתו של הנאשם לזרוק מטעני צינור לעבר מגדלי שמירה של צה"ל. בעקבות האמור, השליכו הנאשם וחברי חולייתו שלושה מטעני צינור לעבר מגדל השמירה בעין או אלשארייט. אחד המטענים הנ"ל התפוצץ.

טיעוני הצדדים

התובעת הצבאית חזרה על האישומים בהם הורשע הנאשם, והפנתה לעד"י איו"ש 149/02, שם גזר ביהמ"ש 24 חודשי מאסר בגין יידוי בקבוק תבערה אחד לעבר כוח צה"ל. כמו כן, הפנתה התובעת הצבאית לע"פ 378/03, ולפסיקה המובאת שם לעניין ענישת משליכי בקבוקי תבערה.

לאור האמור, ביקשה התובעת הצבאית להשית על הנאשם עונש הולם.

הסנגור מצידו טען שהנאשם אינו המבצע העיקרי בעבירות בהן הורשע, וכי חלפו חמישה חודשים מאז מועד ביצוע העבירות ועד למעצרו, בהם הנאשם לא עבר על החוק. מכך למד הסנגור כי המדובר במעשה חד-פעמי.

עוד לקולתו של הנאשם טען הסנגור כי עברו נקי, לא נגרם נזק ממעשיו וכי הנאשם היה על סף התבגרות בעת ביצוע העבירות. כן הוסיף, כי לא צוין המרחק ממנו נזרק המטען, היכן התפוצץ, והאם מטענו של הנאשם, מבין כל המטענים שנזרקו, הוא שהתפוצץ. עוד ביקש להבחין בין זריקת מטען לעבר רכב לזריקת מטען לעבר מגדל שמירה, אשר פחות חמור.

הסנגור הפנה לתיק (יהודה) 1789/07, שם בגין סחר באמל"ח, ייצור וזריקת בקת"בים במספר הזדמנויות, ייצור וזריקת מטעני צינור לעבר מגדל שמירה במספר הזדמנויות, ייצור פצצה וזריקת פצצה, עונשו נגזר ל-40 חודשי מאסר. לטענת הסנגור, מעשים אלו חמורים בהרבה ממעשיו של הנאשם, ועל ענישתו של הנאשם להיות מקלה ביחס לפסק הדין האמור.

הנאשם בדברו האחרון אמר כי לא ישוב על מעשיו.

דיון והכרעה

בבואי לגזור את עונשו של הנאשם נתתי דעתי למכלול השיקולים הבאים:

א.    מקובלת עלי עמדת התביעה לפיה נק' המוצא לענישה בגין יידוי המטען מצויה בעד"י איו"ש 149/02 חאלד חרבאוי נ' התוב"ץ , שם בגין יידוי בקת"ב בודד נגזר עונשו של הנאשם ל-24 חודשי מאסר לריצוי בפועל, זאת חרף היותו של הנאשם בן 17 עת ביצוע העבירה, העובדה כי לא הוא שהצית את הבקת"ב, לא נגרם נזק ממעשיו, והיותו בעל עבר נקי. ואולם יש לאבחן את המקרה שבפנינו לעומת ערעור זה שכן במקרה שבפנינו המטענים נזרקו לעבר מגדל שמירה ולא לעבר רכב, ולא נטען כי במקום היו בני אדם כך שלטעמי מעשיו של הנאשם שבפנינו טומנים בחובם סכנה פחותה ממעשי המערער באותו תיק.

ב.     עם זאת, המערער עסק גם בייצור המטען, ויש לתת ביטוי עונשי לדבר. הענישה בגין ייצור מטענים הינה מחמירה, וכפי שפסק ביהמ"ש הצבאי לערעורים -

"חומרה יתרה יש בייצור מטעני חבלה. באין יצור, אין מטען, באין מטען, אין הנחת מטען [או זריקת מטען - הדגשה שלי], באין הנחת מטען, אין הרוגים"(ע' 2965+2966/07 ראמי יוסף נ' הותב"ץ ).

בעד"י אזח"ע 68/02 התוב"ץ נ' מחמוד אל-ברים , קיבל ביהמ"ש הצבאי לערעורים את ערעור התביעה וגזר על המערער 30 חודשי מאסר בפועל, חלף 15 החודשים שגזר ביהמ"ש קמא, בגין ייצור צינור נפץ, קשירת קשר להרכבת מטען חבלה על מנת להפעילם כנגד כוחות צה"ל, מתן מקלט, והחזקת כדורי 7.62 מ"מ. אכן, המשיב הורשע בעבירות נוספות, אך ניתן דגש לעבירת יצור המטענים.

בע' אזח"ע 61/02 אבו-מוסא נ' התוב"ץ , קיבל ביהמ"ש הצבאי לערעורים את הערעור וגזר על המערער 3 שנות מאסר לריצוי בפועל בגין קניה ומכירת רובה, וייצור מטענים אותם פצץ בחצר ביתן, כל זאת לצורך הגנה עצמית. ביהמ"ש הבהיר כי חרף העובדה שמדובר הייצור מטענים לצורך הגנה עצמית, על הענישה לשקף את החומרה והסכנה הגלומות בעיסוק בחומרי נפץ.